כל רגע בחיים מתרחש בתוך התנודה בין פתיחה לסגירה. אנו מצויים בדינמיקה בין התרחבות להתכווצות; התקדמות והתקרבות ונסיגה, החזקה והרפיה, עצירה וצמיחה, היתקעות וזרימה. תנועת השריר היא פעולה של כיווץ והרפיה. אך בכוח ההרגל אנו צוברים כיווצים שאותם איננו מרפים.
כמו חילזון, שיוצא משבלולו כשהוא מרגיש בנוח, שולח לפניו את חיישניו, גם אנחנו נסוגים בחיפזון אל תוך קליפת השריון שלנו כאשר ה״חיישנים״ שלנו מגורים באופן מעורר חשש. מכניזם זה הוא בטבענו ואחראי להישרדותנו. אבל קורה, בהשפעת כוח ההרגל, שאנו פשוט לא יוצאים מהקליפה שלנו, גם כאשר הגירוי המעורר חשש נעלם מזמן.
האופן בו אנו מתנהלים מבוסס על לימוד מהניסיון, דהיינו, ממצבור החוויות האצור בזיכרוננו בין אם הוא מודע ובין אם אינו מודע; הלמידה נעשית בעיקר בעקבות הצלחה או כישלון. כל ההתנהלויות שלנו, מהגופניות כמו הליכה, ישיבה, עמידה ותנועה בכלל, עד לפעילויות מופשטות יותר כמו קריאה, כתיבה, דיבור, ביטוי עצמי; כל אופני הפעילויות הללו נטמעו בהוויה שלנו והפכו ברורות מאליהן. האופן שבו אנחנו פועלים מתבצר בנו בכוח ההרגל, הופך אוטומטי, וככזה כמעט בלתי ניתן לשינוי. התגובה שלנו לגירוי בהווה נלכדת בניסיון העבר, מאבדת מהרלוונטיות שלה להווה ולעתים אף מסתלפת.
כאשר התנהגות אוטומטית מסוימת כבר לא משרתת היטב את הצרכים שלנו בהווה, ואולי אף הופכת לבלתי רלוונטית, היא מפריעה לנו בתיפקוד, ואנחנו מחפשים דרך לשנות אותה.
כוחו של הרגל המוטמע באופן בלתי מודע בפעילויות ובחוויות שלנו, גורם לנו לחוויות של החמצה וכישלון ואיתן לנטייה הולכת וגוברת להתכווץ, ולהחטאה של התגובה לגירויי הרגע הנוכחי. כמעין חלודה מתיישבת בתנודת ה"פתיחה וסגירה" הטבעית שלנו, ופוגעת בבריאותנו ובחופש הפעולה שלנו. אנחנו נוטים לשקוע יותר ויותר בתבניות תגובה מורגלות, לאבד גמישות וחיוניות, ולהסתגר בשגרה מנוונת.
טכניקת אלכסנדר מציעה כלים להתבוננות בדינמיקה שבין תנודת ה'פתיחה והסגירה' הטבעית שלנו לבין ההרגל המאיט ומסרבל אותה - ובאינטראקציה ביניהן. כך אנו רוכשים תובנה על ההפרעות הרבות מהן אנו סובלים, ודרך להתמודד איתן. היא פותחת אפשרות למידה מעמיקה של המצב האנושי ומרעננת את ההבנה שלנו את עצמנו.